<h1>סמ"ג עשין סימן קי"א</h1>
<h2>דף ז.</h2>
עוד שם (ע"ז ז' א') תנו רבנן הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. ובפרק אלו טריפות (חולין מ"ד ב') תניא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. ובירושלמי דפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף פ"ו ב') גרסינן שאל לרבי סימון ושרא שאל לרבי אמי ואסר ואיקפד ר' סימון, ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור, אמר רבי יודן להפך היה שאל לרבי אמי ואסר לרבי סימון ושרא ואיקפד ר' אמי כהדא דתניא נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר, ונראה דלא כן תני קושיא היא למה כעס רבי סימון והלא לא שנינו בשום מקום נשאל וכו' ומפני כך מתרץ שלהפך היה (ע"ז ז' א' תד"ה הנשאל). ופירש רבינו תם בספר הישר (עי' חידושים סי' קס"ג) דאין קפידא בנשאל רק כשיגלה לזה מה שזה אומר בו, והא דאמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז מ' א') (נפקי שיפורי דרבא ושרו ושיפורי דרב הונא ברבי חנינא ואסרי) [נפק שיפורי דרבא ואסר שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרי] ואמרינן נמי בפרק אלו טריפות (חולין מ"ט א') במחט שנמצאת בסמפון הכבד רב הונא טריף ורב אדא מכשיר מיירי כגון שבאו יחד בבית המדרש ונחלקו שם ולא פשטו לא דברי זה ולא דברי זה (ע"פ תו' שם ע"ש). גרסינן בירושלמי דתרומות פ"ה (דף ל' ב') אמר רבי אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור.
בפרק קמא דעבודה זרה פוסק כרבי יהושע בן קרחה שאומר כל מקום שתמצא שני תלמידי חכמים חולקין יחד, והוא הדין כגון שני לשונות שאומר שם איכא דאמרי ולא נתברר הלכה כדברי מי (תד"ה בשל בשם ר"ת), מאחר שנסתלקה סנהדרי גדולה (ע"פ רמב"ם ממרים פ"א ה"ה ע"ש) והיו רב אשי ורבינא סוף ההוראה (ב"מ פ"ו א') ואין מי יברר הספיקות, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.
<h2>דף לו.</h2>
בית דין הגדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך נוטה ודנו בה דין ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אין אתה חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך (רמב"ם ממרים פ"ב ה"א) כדאמרינן במסכת ראש השנה (כ"ה ב'). בית דין שגזרו גזירה או תיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין כדאיתא בפרק השולח (גיטין ל"ו ב') ובעבודה זרה (ל"ו א'), אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו בו הראשונים או תקנו התקנה, ואם תאמר היאך תמצא בסנהדרי גדולה גדולים במנין מן הראשונים מאחר שכל בית דין הגדול הוא משבעים ואחד המנין שאנו אומרים הוא מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). אמרינן ביבמות (צ' ב') שיש רשות לבית דין לעקור אפילו מדברי תורה לצורך שעה. ובסנהדרין נמי תניא (מ"ו א') והבאתים למעלה (ל"ת ר"ח) א"ר אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין וענשין שלא כדין מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.
אין בית דין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואם מתחילה גזרוה מפני שסברו שרוב הציבור יכולין לעמוד בה ואחר זמן מרובה ראו שלא פשטה בכל ישראל יש לבית דין אחר רשות לבטל ואפילו היה אותו בית דין פחות מן הראשון בחכמה ובמנין (עי' רמב"ם ממרים פ"א הל' ה'—ז') ומטעם זה התיר רבי יהודה הנשיא ובית דינו (ע"ז ל"ו א') את השמן. אמרינן בירושלמי פ"ק דשבת (דף י"א א') בכל דבר יכול בית דין לבטל דברי חבירו אם הוא גדול ממנו חוץ משמנה עשרה דברים המפורשים במסכת שבת (י"ג ב') שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו מפני שקבעם בנפשותם כמו שאומר שם (י"ז א') שנצחום בית שמאי את בית הלל בחרבות וברמחים.
